חוטר ישי ואח' נ' אסנת - חברה לעבודות קבלניות בע"מ ואח'

פסק דין

א.רקע

1.עו"ד אהרון חוטר ישי ז"ל, אביו המנוח של התובע, היה שותף, ביחד עם שניים אחרים, החל משנת 1962, במקרקעין הידועים כגוש 6010 חלקה 77, בשטח של 37,426 מ"ר המצויים בסמוך לכביש אזור, מול שטחי מקווה ישראל (להלן "המגרש"). ייעודו של המגרש, על פי הסכם החכירה שנחתם עם מנהל מקרקעי ישראל- לחקלאות. בסוף שנות השמונים נפטר אחד השותפים, יחזקאל בן זאב, ז"ל, והשניים הנותרים רכשו את חלקו. בשנת 1999 נמכר חלקו של השותף האחר, שמעון קלוינסקי, ע"י כונס נכסים. הנתבעת 1- אסנת חברה לעבודות קבלניות בע"מ, רכשה את הזכויות עבור עצמה ובנאמנות לנתבעים האחרים.

2.על המגרש ישבו פולשים ונדרשו הליכים משפטיים לפינויים. אחד מהם- עינצ'י, פונה על ידי מנהל מקרקעי ישראל. האחר – ניסים אברג'יל, נתבע ע"י הנתבעת 1 אך הוא מחזיק בחלקים נרחבים במגרש עד עצם היום הזה למרות פסק דין לפינוי שניתן כנגדו ואושר בכל הערכאות.

3.בשנת 2005 הבחין התובע, שקיבל את חלקו של אביו ז"ל בהורשה, כי מתבצעות פעולות סלילה במגרש. בעקבות כך פנה לביהמ"ש בבקשה למנוע מהנתבעים לשתף פעולה עם הפולשים. ביום 22.11.05 ניתן צו מניעה האוסר על שינוי במצב התפיסה והחזקה במגרש.

4.התביעה הוגשה כנגד 12 נתבעים. הנתבעת 5 נמחקה לאחר שזכויותיה נרכשו ע"י נתבעים 6+7. הנתבעות 2,11 נמחקו לאחר שנטען על ידן כי לא בוססה עשייתן בשטח.

5.התובע טען כי הנתבעים, ביחד עם הפולש מחזיקים בכל שטח המגרש. מטעם בית המשפט מונה מומחה שמיפה את המגרש כולו וייחד את חלקיו לפולש ולנתבעים. בעקבות כך הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, המונח לפני, בו עתר התובע להורות כי הנתבעים לא יבצעו כל פעולה חד צדדית במגרש ולא ירשו לכל צד ג' לעשות שימוש בו ולא יכניסו ו/או יוציאו ממנו ואליו ציוד לצורך איחסון או ניהול עסקים.

כן התבקש בית המשפט ליתן צו הריסה לגדרות ולעבודות הסלילה שנתבצעו בו ולחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בצו עשה, ליתן בידיו את מחצית מדמי השכירות המופקים מהמגרש ובדמי שימוש ראויים למחצית המגרש- בסכום של 1,800,000 ₪. יצויין כי דמי השימוש נתבעו לפי שימוש חקלאי הפחות בשוויו משימוש מסחרי, למרות שעל פי הנטען ע"י התובע, משמש המגרש לאחסון מכוניות ישנות וחלק ממנו אף מושכר. בתביעתו, מתייחס התובע אל הנתבעים כמחזיקים אף בשטחו של הפולש אברג'יל, בטענה כי הוא יושב במגרש ברשות הנתבעים ואיננו מפונה ממנו, למרות פסק הדין של פינוי שניתן לפני שנים רבות, בתביעתה של הנתבעת 1 כנגדו.

6.את טענות הנתבעים, ניתן לסכם, בקליפת אגוז ולומר כי לגרסתם תפס כל אחד מהם חזקה במגרש, על פי חלקו היחסי וכי אביו של התובע ואף לא התובע עצמו, מעולם לא באו אליהם בכל טענה או דרישה לנצל את חלקם ולהשתמש בו. לשיטתם, מנסה התובע להתעשר מפעולותיהם ולקבל מהם דמי שימוש, אף על החלק התפוס ע"י הפולש בעוד שאין לו כל עניין לעשות במגרש כל שימוש. משום כך, לא תבע פינוי וסילוק יד מחלקי המגרש התפוסים ואף לא פירוק שיתוף. לטענתם, לא מנעו מהתובע לעשות שימוש במחצית המגרש, אלא שדרישתו הינה לחלקים רצופים הקרובים לכביש, בעוד שעל פי זכויותיהם הקנייניות, בעלותם הינה במושע ואין הוא זכאי דווקא לעידית של המגרש. עוד טענו לחוסר סמכותו העניינית של בית המשפט ליתן מקצת מהסעדים שנתבעו (הריסה).

7.במהלך ניהול התביעה נעשו ניסיונות פשרה רבים והיא נמשכה זמן רב. בין לבין, בשנת 2009, הסכימה הנתבעת 1 להמחות את זכותה על פי פסק הדין, על מנת שיבוצע פינוי הפולש. משנכשלו הליכי ההוצל"פ, הסכימו הצדדים על מינוי כונס נכסים. במרץ 2010 מונה עו"ד מזיוב לכונס הנכסים. משהחל בפעולותיו, הסכים הפולש להתכנס לשטח מצומצם של ארבעה דונם, אותו הוא מחזיק, על פי טענתו, מכוח הסכם שכירות עם אחד הנתבעים (דרויש), ואף פינה את ערימות הגרוטאות מחלק מהשטח התפוס. בהמשכו של הליך הכינוס (בשנת 2011), חזרו בהם הנתבעים מהסכמתם לשיתוף פעולה עם הכונס, חתמו על כתבי וויתור לפולש, ופעולות הכינוס עוכבו. באותם כתבי ויתור הסכימו הנתבעים, לרבות הנתבעת 1, אף לביטול פסק הדין החלוט שניתן כנגד אברג'יל. ככל הנראה משלא נעשה כל שימוש בחלק שפונה, שב הפולש ותפסו בשנית.

בין לבין אף הוגשו תביעות נוספות שמטרתן – מניעת הפינוי.

ב.טענות התובע

1.לטענת התובע נקטו אביו ז"ל וקלווינצקי בפעולות משפטיות רבות לפינוי פולשים מהמגרש, לרבות אברג'יל. בחלק זכו ואף גבו דמי שימוש. באשר לאברג'יל, ההליך הסתיים במחיקת התביעה, בהסכמה, לנוכח התחייבותו של הפולש לסלק ידו מיד עם דרישה.

לגרסתו, לא התבקש אביו ז"ל ע"י מי מהנתבעים ואף לא הרשה להם, לעשות שימוש במגרש מעבר לחלקם היחסי ו/או להעניק זכויות שימוש לאחרים. לטענת התובע, פנה לנתבעים בשנת 2004, לאחר שקיבל את הזכויות המגרש בהורשה, בדרישה להפסיק את השימוש בו למגרשי גרוטאות ומוסכים, בין היתר משום שהם סותרים את מטרת השימוש על פי הסכמי החכירה עם מינהל מקרקעי ישראל ומסכנים את המשך הקשר החוזי איתו.

2.לשיטת התובע, הוכח שיתוף הפעולה שבין הנתבעים לבין עצמם ואף עם הפולש, בין לפני הגשת התביעה, כאשר תיאמו ביניהם את שטחי החזקותיהם במגרש ואף הרשו לפולש לעשות שימוש בכל חלקיו, ובין לאחר מכן. לטענתו הוכח מעדותו של כל אחד מהנתבעים, על הסכמתם, הפעילה או שבשתיקה, לישיבתו של אברג'יל על המגרש ועל השימוש שהוא עושה בו. יתר על כן אחד מהם אף השכיר לו שטח, בסכום לא ידוע, בהסכם שבו משתמש אברג'יל להראות כי תפיסתו במגרש חוקית- בניגוד לפסק הדין.

עוד טוען התובע כי מפת המדידה שנערכה על פי הוראת בית המשפט ועל ידי המומחה מטעמו הראתה כי כל אחד מהנתבעים מחזיק בשטח גדול יותר מחלקו היחסי.

3.התובע מתבסס על סעיפים 27,30,31,33,35 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן "החוק"), המורים כי במקרקעין של כמה בעלים, אין למי מהם חלק מסוים בהם, כי דבר החורג מניהול רגיל של המקרקעין דורש הסכמת כולם, וכי אין למנוע את השימוש הסביר על ידי כל השותפים. אם נעשה שימוש של שותף אחד על חשבון חלקו של האחר- מורה החוק כי הוא חייב בדמי שימוש ראויים מכוח היות כל אחד מהם זכאי לפירות מהנכס על פי חלקו היחסי.

4.התובע עתר, כהגדרתו- לסעד קנייני- צו מניעה קבוע המיועד לשמור על המגרש. כן התבקש בית המשפט להורות על הריסת כל שנבנה על המגרש ללא הסכמת התובע, המינהל ורשויות התכנון השונות.

התובע עתר אף לחייב את הנתבעים בצו עשה למתן מחצית מהתקבולים מדמי השכירות אשר גבו ו/או גובים משוכרים שונים.

עוד עתר התובע לצו עשה נוסף- לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בדמי שימוש ראויים, הן לגבי השטחים העודפים בהם הינם מחזיקים ואף לגבי חלקו התפוס של הפולש. באשר לגובה דמי השימוש טען התובע כי הסתפק בדמי שימוש ראויים על פי שימוש לחקלאות, על פי חוו"ד שמאי שהמציא, ולפיכך אין לנכות מסכומים אילו השקעות שביצעו הנתבעים לטענתם, למרות שלא הוכחו, ואשר היו מיועדות לצורך שימוש במגרש לצרכים מסחריים.